בע"ה                                                                                                                                               ד' תשרי תשע"ט

ברשות אבי מורי, ברשות אחיי וברשות כל הקהל הקדוש, אני מבקש,לפתוח ערב זה במילות פרידה מאמי האהובה יהודית רחל בת ר' חיים מאיר ועליזה.

אמא יקרה, הרבה מתכונות האופי שלך ירשתי אני, כך שנינו איננו,אנשי אנשי דברים או נושאי נאומים גדולים, אז א. לכבודך אמא אחרוג ממנהגי, ב. לפחות לגבייך אני יכול להעיד, שלמרות כן, קולך נשמע, קולך נשמע בקול צלול,וברור בישירות, בכנות, בנחישות, וביחד עם קולך, מעשייך דיברו, מעשייך,דיברו דיברו בקול הכי רם שקיים, ומעשייך השפיעו, השפיעו יותר מהרבה נואמים,מוכשרים מוכשרים. "מעשייך" אני קורא להם, אך ניתן לכנותם גם בשמם המקביל: "דוגמא אישית".

מבחינתי, את אמא, את המודל למה זו דוגמא אישית. את ואבא, גידלתם וחינכתם אותנו בבית שחינך לתורה ועבודה, בית שחי וקיים בכל עת ובכל שעה את השילוב של תורת ישראל, עם ישראל,וארץ ישראל.

​

​​תורת ישראל.

השקידה שלך ושל אבא אחר לימוד, הליכה לשיעורים, קביעת עיתים לתורה, דבקות בקיום מצוות, חינוך שהתחיל כמעט מגיל אפס עת ישבנו כל המשפחה בכל ערב שבת וקראנו בפרשת השבוע, המשיך דרך הצימאון האינסופי שלך ללימודי תנ"ך, לשמיעת שיעורים, בכל מקום ובכל אתר, תמיד עסוקה בלימוד.

אנו מתפללים בכל יום: "ותן בליבנו בינה, להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור, לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה" כולנו מבקשים זאת בכל יום ויום, את פשוט זכית שתתגשם בך התפילה הנ"ל.

את זכית להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד, ללמד, לשמור לעשות ולקיים, כפשוטו.

והצורך הזה שלך ללמוד, לא הסתיים רק בלימודי הקודש, קראנו לך "הסטודנטית הנצחית", יותר מ- 30 שנה בילית כסטודנטית באוניברסיטה בבר אילן, ובתחילת כל שנת לימודים ידעתי שאם אשאל אותך "ומה בתוכנית הלימודים השנה?" אקבל כתשובה רשימת קורסים מפוארת. כמה אהבת ללמוד, וללמוד הכל, ספרנות, לימודי א"י, היסטוריה, ערבית, צרפתית, ספרדית, אידיש ובטח החסרתי לפחות מקצוע אחד או יותר. וכדרכך בקודש הבנתי שנרשמת גם לשנת הלימודים הקרובה...

לא פלא שבחרת לאחר שסיימת את הבגרויות בגיל יחסית מאוחר, בחרת ללמוד לתואר ראשון במקצוע הספרנות ואח"כ גם סיימת את התואר השני בספרנות, את אמא, את אשת הספר ב"ה" הידיעה. ארונות קיר מלאי ספרים, הם תמונות נוף ביתכם.

ואהבת לקרוא הכל, מספרי קודש ועד לספרי מתח, אבל גם לקרוא ספרי מתח עשית בדרכך המיוחדת, זוכר לא מזמן שסיפרת לי על ספר מתח/ביון שקראת, וכמובן קראת אותו באנגלית, והיו שם שמות של ראשי תיבות של יחידות ביון אמריקאיות, ואת התעקשת לפתוח גוגל ולבדוק מה מייצגת כל סוכנות וכל יחידה. ואחת מהן לא מצאת, ושאלת אותי אם אני יודע מה היא, וכמובן שלא היה לי מושג, וחיפשנו את ראשי התיבות ביחד, כל אחד על מחשבו עד שמצאנו מה מייצגת אותה סוכנות. מי עושה זאת? רק את. הרצון לחקור, הרצון לדרוש הרצון לדעת, הרצון הזה הוא כל כך את.

ואהבת לשתף בענייני לימוד ולדסקס את הדברים. "עיניים בורקות" הן כאשר עיניו של אדם מבריקות, מהערצה, מסיפוק מהערכה, משמחה. אמא, כאשר היית מספרת לי על שיעור מצוין, על הרצאה טובה או קורס טוב שהשתתפת בו העיניים שלך היו בורקות, גם אם סיפרת לי על שיעור דרך הטלפון, הרגשתי איך העיניים שלך פשוט בורקות, זוהי בעיניי ההגשמה הכי טהורה של אהבת הלימוד, שכה הצטיינת בה. 

​

עם ישראל.

אמא, כמה היה אכפת לך, כמה מעורבות גילית במה שקורה פה במדינה ולעמנו, אך היריעה כאן קצרה, ולכן אתמקד כאן במה שאני קורא "ערך החברות".

את ואבא יחדיו בניתם לכם מעגלים, מעגלים של חברי אמת, בכל מקום ובכל אתר בה שהיתם, החל משכונת מונטיפיורי בת"א, עבור ברחוב ביאליק ברמת גן, בבני עקיבא בסניף בתל אביב ואח"כ ברמת גן, בנח"ל בשדה אליהו, בהנהלה הארצית של בני עקיבא ולאחר מכן בכל מקום בו שהיתם אפילו אם זה לתקופה קצרה, סן פרנסיסקו, באוניברסיטה, וושינגטון, פתח תקווה, אין מקום בו עברתם ולא נוספו לכם עוד מעגל של חברי אמת.

גדלנו בבית שקידש את נושא הכנסת האורחים, התכנסויות של חברים, צוותא של משפחה, צוותא של חבורות וחברויות, מן הכנסתה של סבתא עליזה הביתה לאחר פטירת סבא ר' חיים מאיר עבור דרך מאות ואלפי אורחים ברבות השנים, הכל תוך חיוך, טוב לב, והגשמה הכי טהורה של ואהבת לרעך כמוך. שבת בה אנו לא הלכנו לקידוש אצל חברים או אתם לא אירחתם חברים לקידוש או ארוחה היו מהנדירים שבנדירים, והכל המשיך עד אחרון ימייך, שבתות שמתארחים אצל אלה ושבתות שמארחים כה רבים מאלה.

וכשמדברים על אירוח, כמובן שמדברים גם על בישול, והיית אלופה בבישול ובאפייה, ואני שליוויתי אותך בהיותי ילד, במטבח, טועם, נוגע, בודק, אחרי רבות בשנים זכיתי להחליף איתך מתכונים, כמה הייתי משועשע מהמצבים האלה שהיית מתקשרת אליי כך באמצע יום ושואלת אותי, איך בישלתי את זה ומה המתכון לזה.

כותב ספר החינוך: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ההסבר הטריוויאלי למאמר זה הוא שליבו של אדם נמשך אחר מעשיו, ואם יעשה מעשים טובים כך גם ליבו יטה לכיוון הטוב, אני מרשה לעצמי לפרש את המאמר הנ"ל בצורה טיפה שונה, לגבייך, ולומר, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אחרי המעשים שלך, נמשכו לבבות של כל כך הרבה אנשים. כמה לבבות משכת אחרייך, משכת אחר מעשייך, בדוגמא אישית בהובלת דרך, במעשי חסד, הכל בצניעות, בשקט, בלא פרסום.

​

ארץ ישראל.

כמה אהבת את הארץ הזו, כמה אהבת ללמוד על הגאוגרפיה שלה, על ההיסטוריה שלה, יישוב הארץ, החל מההחלטה שלך ללכת לנח"ל, לשדה אליהו, ואחר כך במשך שנים על שנים, לימדת אותנו מה זה ללכת את שבילי הארץ, מחרמון ועד סיני, אז, בימים ההם, זה היה נראה לי כל כך טריוויאלי שאנו נוסעים לחמישה ימים דרומה, דרומה לסיני, ישנים תחת כיפת השמים, על חופי דהב, נואיבה ושארם א-שיח, מטפסים עם שחר לג'בל מוסא או סנטה קטרינה, זוחלים במערות, או יורדים יתדות בעוד נחל או ואדי. היום אני מבין, איזה חלוציות זאת הייתה, כמה לא מובן זה, היום במבט לאחור, אני יודע שהחינוך הזה שלכם, לימד אותנו לאהוב את הארץ הזו את נופיה ואת שביליה.

נכון שארץ ישראל תמיד הייתה על ראש שמחתך, אבל במסגרת הרצון לחקור ולגלות את עולמו של הקב"ה את ואבא יצאתם לדרוש בכל כך הרבה מדינות ברחבי עולם, במסגרת, כנסים, תערוכות וחופשים. ושוב עשית את זה בדרכך שלך המעמיקה, תוך כדי לימוד המקום, ותמיד עם עבודת רגליים בלתי נגמרת.

בשנים האחרונות עשיתי לי מנהג קבוע וכאשר יצאתי מעבודה בדרכי הביתה, מידי ערב או שניים, נהגתי להתקשר אליכם הביתה וכך הייתי מעביר בד"כ איתך, חלק מהדרך, כמה אהבתי לשוחח איתך, להתעדכן על מה שקורה במשפחה ובכלל, מדברים על פוליטיקה, ועל ענייני היום, על מה עשית, ומה קראת ובאיזה הרצאה או לאיזה שיעור הלכת. ואני מתנצל מאוד ומבקש סליחה ממך, אבל מודה שנהגתי גם להקניט אותך בשיחות הללו, ולפעמים הייתי מתחיל שיחה איתך בשאלות על משחק כדורגל כזה או אחר, או מתחיל בויכוח פוליטי על "ביבי שלך" ואז תוך שניות הייתי שומע את הקריאה שלך: "גרוסי!, יוסי!"  ובתרגום לעברית מדוברת, ביטוי לישירות והכנות שלך, בעצם אמרת: "אין לי כוח לשטויות שלך, קח תדבר עם אבא". וכל פעם, יום אחרי יום, שבועות חודשים ושנים, הייתי מחייך לעצמי במכונית ולוחש את צמד המילים שידעתי שבוא יבואו באיזה שהוא שלב בשיחה "גרוסי, יוסי". אמא, איפה עוד אשמע את צמד המילים האלה? מי עוד ישמיע לי אותן??

וידעת גם להפתיע אותי, בקיץ האחרון עת שיחקו את משחקי המונדיאל בשעות שעוד הייתי בנהיגה, התקשרתי ושאלתי אותך "אז מה התוצאה של בלגיה?" ואת נתת לי תשובה מדויקת, מי הבקיע ובאיזו דקה, וכאשר השארת אותי פעור פה מהתשובה המפורטת והמדויקת, אמרת לי משפט שייחקק אצלי לעד: "אני לא יכולה לתת לאבא לשבת לראות את המשחק לבד"...

זאת פשוט את, עם רגישות ונתינה וכאמור כבר קודם, כשאת מחליטה ללמוד משהו, אז עד הסוף, גם אם זה רק ספורט.

אמא, הכרנו לפני כ- 52 שנים בבית החולים השרון בפ"ת, בשבת קודש, עת נולדתי לתוך החיבוק שלך, ונפרדנו, במוצאי שבת קודש, כשאת עוד בהכרה, ואני יושב על מיטתך בביה"ח מנסה לסייע בידך, לא הרגשת טוב, עברת משכיבה לישיבה בחיפוש אחר תנוחה נוחה יותר, ונכנסת לתוך החיבוק שלי, וכך ישבנו חבוקים מספר דקות, בדיעבד, זה היה חיבוק הפרידה שלנו 52 שנים אחרי, באותו המקום, באותו בית החולים בו נפגשנו, שם גם נפרדנו.

ולסיום אמא, לפני כארבע שנים חגגנו את הבר מצווה של בני ונכדך אורי, ושורת הנושא של הבר מצווה נלקחה ממאמרו של הרב קוק "עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך" ולמילים אלו גם הולחנה מנגינה והשיר נקרא "כנפי רוח" וכמה חודשים אחרי בר המצווה באחת מאותן שיחות שלנו, אמרת לי שאת מאוד אוהבת את השיר והלחן של "עלה למעלה עלה", וכי את מאזינה לשרשרת שירים ביו טיוב המתחילה בשיר אחר, שיר, שהתברר שהוא האהוב על שנינו, שירו המרגש של ישי ריבו הלקוח משיר השירים  "השבעתי אתכם בנות ירושלים". שמילותיו הן: "השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאון את דודי, מה תגידו לו, שחולת אהבה אני, שחולת אהבה אני".

אמא יקרה, אז ברוח השיר האהוב עלינו, אני מרשה לעצמי לשנות קצת את המילים ולומר:

השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאון את אימי, מה תגידו לה, תגידו לה שחולה אהבה אני, חולי אהבה אנחנו פה כולנו, אהבה, שאנו מבטיחים, לא תסור ולא תחלוף לעולם!

​

​